מה השוטה יודע על התחלה מחדש

ברוב ספרי הטארוט, התחלות נשמעות מרגשות. עבודה חדשה, עיר חדשה, אהבה חדשה, דף חלק. אבל רבות מההתחלות בחיים האמיתיים אינן נבחרות. הן מגיעות כי משהו אחר נגמר. הקשר הסתיים, ושוב נמצאים לבד. העבודה אבדה, ומתחילים מההתחלה. האדם איננו, ולומדים לחיות בעולם שנפער בו חסר.

התחלות כאלה אינן נחוות כהרפתקה. הן דומות יותר לעמידה על סף של משהו, בלי שום מושג מה מחכה מעבר לו.

וזה, פחות או יותר, בדיוק המקום שבו עומד השוטה.

צעיר על שפת הרכס

בקלף של ריידר-וייט-סמית' משנת 1909, השוטה הולך לאורך רכס גבוה, והשמים פתוחים לפניו. רגל אחת שלו כבר קרובה לשפת הצוק. בידו האחת ורד לבן. על כתפו הוא נושא צרור קטן הקשור למקל. כלב לבן וקטן מקפץ לרגליו. מאחוריו, השמש כבר עלתה.

קל לקרוא אותו כפזיז. הוא לא מביט למטה, ונראה שכלל לא הבחין בצוק. אפילו רשימת משמעויות הניבוי בספרו של א. א. וייט עצמו מונה "איוולת, שיגעון, הפרזה". אבל כשווייט, שבהכוונתו ציירה פמלה קולמן סמית' את החפיסה, תיאר את התמונה עצמה, הוא ראה משהו אחר:

בקצה הנפתח אל העומק אין אימה; כאילו מלאכים ממתינים לשאת אותו, אם יקרה שיזנק מן הגובה.

השוטה יודע שהקצה שם. הקצה פשוט לא שולט בו.

אפס אינו כלום

המספר של השוטה הוא אפס. לכל קלף אחר בארקנה הגדולה יש מספר מאחת ועד עשרים ואחת, מקום ברצף. השוטה עומד מחוץ לרצף, או ממש בתחילתו, תלוי איך קוראים את החפיסה.

כשמתחילים מחדש אחרי אובדן, אפס עשוי להיראות כמו המספר הנכון. חזרה לכלום. כל העבודה הזאת, כל הזמן הזה, ושוב עומדים בהתחלה.

אבל בטארוט, אפס אינו ריקנות. זה המספר שלפני שמתחילים לספור, המקום שבו הכול עוד אפשרי, כי שום דבר עוד לא הוכרע. הצרור של השוטה עוד לא נפרק. הדרך עוד לא נבחרה. זה מפחיד. אצל אנשים מסוימים, עם הזמן, יש בזה גם סוג של חופש, וזה בסדר גמור אם עוד לא מרגישים ככה.

מה הוא לוקח איתו

כדאי להתבונן במה שהשוטה לוקח איתו, כי זה מעט מאוד.

ורד לבן. בדרך כלל רואים בו תום או כוונה טהורה. אחרי אובדן, ייתכן שזה הדבר האחד ששווה לשמור: כל מה שהיה טוב ואמיתי במה שהיה לנו ממשיך הלאה בלי שאר המשא.

צרור קטן. לא ארגז. לא משאית הובלה. רוב מה שנשאנו פעם לא יכול לבוא איתנו אל הפרק הבא בחיים, והקלף לא מעמיד פנים שזה אחרת. לוקחים את מה שנכנס.

כלב. את הכלב קוראים לא פעם כאינסטינקט, או כבן לוויה נאמן שמזהיר אותו מפני סכנה. כך או כך, השוטה אינו לגמרי לבד. רובנו לא לבד, גם כשנדמה לנו שכן. בדרך כלל יש מישהו, או משהו, שמקפץ לרגלינו: מישהו קרוב שלא מפסיק לשלוח הודעות, הרגל שמייצב אותנו, חלק בתוכנו שרוצה להמשיך.

השמש שמאחוריו

ואז יש את השמש. היא מאחורי השוטה, מעל כתפו, ומאירה את כל התמונה. וייט כתב עליה את אחד המשפטים היפים ביותר שלו:

השמש, הזורחת מאחוריו, יודעת מאין בא ולאן הוא הולך, וכיצד ישוב בדרך אחרת לאחר ימים רבים.

לא צריך להאמין במיסטיקה של וייט כדי למצוא נחמה במשפט הזה. כשמתחילים מחדש, החלק בחיים שממנו הולכים אינו נעלם. הוא מאחור, ובמובן מסוים הוא זה שמאיר את הדרך. כל מה שלמדנו, כל מה שאהבנו, כל מה שכאב: הכול בא איתנו, כקרקע מתחת לרגליים וכאור בגב.

ו"בדרך אחרת לאחר ימים רבים" הוא צירוף שכדאי להתעכב עליו. ייתכן שנחזור אל הדברים שחשובים לנו. לא באותה דרך. בדרך אחרת, ומאוחר יותר משהיינו רוצים.

להתחיל לפני שמוכנים

החלק הקשה ביותר ברוב ההתחלות הוא שהן מתחילות לפני שמרגישים מוכנים. היינו רוצים קודם להתאבל, קודם לנוח, קודם להבין, ורק אז להתחיל. אבל החיים כמעט אף פעם לא מתנהלים לפי הסדר הזה. הפרק החדש נפתח לא פעם בזמן שעוד עצובים על הקודם.

גם השוטה לא מחכה שיהיה מוכן. הצעד שלו כבר התחיל. אין בזה דרישה להיות אמיצים או עליזים. יש בזה רשות להתחיל גם בלי ביטחון, ולתת לצעד הראשון להיות קטן מאוד.

המשך המסע

באחת הדרכים המודרניות והאהובות לקרוא את החפיסה, השוטה הוא הנוסע של הארקנה הגדולה כולה. הוא פוגש את הקוסם ואת הכוהנת הגדולה, את הקיסר ואת הנזיר, את המוות ואת המגדל, וקרוב לסוף גם את הכוכב, את השמש ואת העולם. זו דרך ארוכה, וחלק גדול ממנה קשה.

אבל היא מתחילה כאן, בשמים פתוחים ובדרך שנמשכת לאורך הרכס. הקצה שבתמונה הזאת הוא תחילת המסע, ולעולם לא סופו. אם הלילה הזה הוא ההתחלה שלך, התחלה שלא נבחרה, עם מעט מאוד בצרור, זה המקום העתיק ביותר בחפיסה. אנשים מתחילים מחדש מאז שיש אנשים. הקלף לא אומר מה יבוא אחר כך. הוא פשוט עומד לצדך, מביט אל אותם שמים, וצועד צעד קטן אחד קדימה, לאורך השביל.

למידע נוסף על הקלף עצמו, אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של השוטה. ואם היום הזה כבד במיוחד, יש לכך דף שקט יותר: קלף ליום קשה.