חמישה מטבעות והאומץ לבקש עזרה

אולי כבר ישבנו ליד שולחן המטבח ועשינו חשבון: שכר הדירה, התשלום שהגיע מוקדם מהצפוי, היתרה בבנק, הימים שנותרו עד המשכורת הבאה. אולי ישבנו בחדר המתנה עם טפסים על הברכיים, או שכבנו ערים בתוך גוף שכבר לא עושה את מה שעשה פעם. ולא פעם מצטרף משקל שני ומונח על הראשון: התחושה שרק אנחנו נמצאים בחוץ בקור הזה, ושלומר את זה בקול רק יחמיר את המצב.

בטארוט יש קלף להליכה הקרה הזאת. זה חמישה מטבעות, והוא אחד הקלפים הבודדים בחפיסה שבהם העזרה מצוירת ממש בתוך התמונה, כמה צעדים משם, בלי שאיש שם לב אליה.

(אם משהו דחוף הלילה, בין שמדובר בביטחון, בבריאות או בקורת גג מעל הראש, בדף הבטיחות שלנו מופיעים קווים חינמיים שיכולים לעזור כבר עכשיו. בישראל אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, ובסכנה מיידית למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100.)

שתי דמויות בשלג

בקלף של חפיסת ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909, שלג יורד על רקע שמיים כהים. שני אנשים מפלסים בו את דרכם, זה לצד זה. אחד נשען על זוג קביים. השני עטוף בצעיף מרופט שמשוך מעל הראש, והזרועות צמודות לגוף מפני הקור. הבגדים שלהם דקים ומטולאים. הראשים שלהם מורכנים.

מעליהם, בקיר אבן כהה, קבוע חלון ויטראז׳, והוא מואר. אור זוהר מבעד לזגוגיות הצבעוניות, וחמישה מטבעות זהב משובצים בזכוכית. נראה שמישהו השאיר שם בפנים מנורה דולקת.

א. א. וייט הסתפק בשורה אחת לתיאור הסצנה:

שני קבצנים בסופת שלג עוברים על פני חלון מואר.

באנגלית אלה תשע מילים, והחשובה שבהן היא pass, עוברים. איש לא עצר אותם ליד הקיר. איש לא שילח אותם משם. הם פשוט חולפים על פניו.

החלון שהם לא מביטים בו

מה שהופך את הקלף הזה לכואב כל כך הוא כמה קרוב החום. האור נופל ממש מעל ראשיהם, ואף אחד מהשניים לא מרים אליו את העיניים.

התמונה משאירה מקום לכמה סיבות. אולי הם עייפים מדי: כשקר וכואב, תשומת הלב מתכווצת לצעד הבא. אולי הם לא מאמינים שהחלון מיועד להם. כנסייה מוארת יכולה להיראות כמו מקום של אנשים אחרים: אנשים במעילים טובים, אנשים שכבר שייכים. ואולי הם ראו אותו, והחליטו לא לדפוק.

הקריאה האחרונה הזאת היא זו שרבים מאיתנו מכירים הכי טוב.

הבושה שמשאירה אותנו בחוץ

תקופות קשות כמעט אף פעם לא מגיעות לבד. קשיים כלכליים מביאים איתם מבוכה משלהם: כרטיס האשראי שאולי יסורב, ההזמנה שנדחית בתירוץ מעורפל. מחלה מביאה מבוכה מסוג אחר: להיות מי שמבטלים שוב, מי שצריכים שיסיעו אותם. ובדידות היא אולי הקשה מכולן, כי הדבר שהיה מקל עליה, לפנות למישהו, הוא בדיוק הדבר שהיא הופכת לבלתי אפשרי.

אז אנשים ממשיכים ללכת. הם אומרים לעצמם שהם לא רוצים להיות לנטל, שלאחרים קשה יותר, שאדם בוגר אמור להסתדר לבד.

שום דבר מזה אינו פגם באופי. זה מה שגאווה, פחד ותשישות עושים כשהם חולקים גוף עייף אחד. אבל כדאי לשים לב למה שהקלף לא מראה. אין דמות בחלון שמסמנת להם להתרחק, אין שלט על הקיר שאומר להם להמשיך הלאה. מה שזה לא יהיה שמשאיר אותם בחוץ, זה לא בא מהאור.

שניים, לא אחד

גם אם הקלף מרגיש בודד מאוד, זו אינה תמונה של אדם אחד. הדמות עם הקביים לא לבד. שתיהן עוברות באותו שלג, באותו קצב איטי.

קל לפספס את זה בחיים שלנו. גם בתקופות הקשות ביותר יש לא פעם אנשים שהולכים לצידנו ושהפסקנו לספור, כי גם הם נאבקים. עזרה לא מגיעה רק מחדרים חמים. לפעמים היא האדם ששומר על הקצב לצידנו, וגם זה נחשב.

הקלף הבא בסדרה, שישה מטבעות, מראה את הצד השני של הסיפור: סוחר עם מאזניים, ומטבעות שנושרים אל כף יד פתוחה. בחמישה מטבעות אנשים חולפים על פני האור. בשישה מטבעות מישהו מושיט יד ומקבל משהו. המסה שלנו על שישה מטבעות ואמנות הנתינה מתעכבת על הסצנה השנייה הזאת.

דרכים קטנות לדפוק בדלת

לבקש עזרה זה כמעט אף פעם לא רגע אמיץ אחד וגדול. לרוב אלה כמה רגעים קטנים ומביכים, כמו אלה:

לומר משפט אמיתי אחד לאדם אחד. לא את כל הסיפור. רק שורה אחת שהיא כנה במקום אמיצה: "החודש ממש קשה לי עם כסף." "המצב שלי פחות טוב ממה שאמרתי." עוד לא צריך לבקש כלום. לתת למישהו לדעת איפה אנחנו באמת נמצאים זה כבר סוג של דפיקה בדלת.

לבקש משהו קטן ומוגדר. בקשות מעורפלות קשה לבקש וקשה לענות עליהן. בקשות מוגדרות קלות יותר לכולם: הסעה לתור, עזרה עם טופס מבלבל, מישהו שיבוא איתנו בפעם הראשונה לבנק מזון או למחלקת הרווחה. מקומות כאלה הוקמו בשביל שבועות בדיוק כמו זה.

להרים את העיניים פעם ביום. בהליכה או בדרך לעבודה, לשים לב לחלון מואר אחד, לדלת פתוחה אחת, לאדם אחד שנראה שמח לראות אותנו. לא כדי להעמיד פנים שהשלג פסק, אלא כדי לשמור את האור בקצה שדה הראייה, כך שכשנהיה מוכנים לדפוק, נדע איפה.

ואם במקרה אנחנו אלה שנמצאים בתוך החדר החם בעונה הזאת, גם אלינו יש לקלף מילה שקטה. יש אנשים שלעולם לא ידפקו. לפעמים העזרה הטובה ביותר היא זו שיוצאת החוצה כדי למצוא אותם.

מים אחרי שלג

אם רוצים קלף להחזיק לצד הקלף הזה, הכוכב הוא בחירה עדינה: דמות שמוזגת מים על האדמה ואל הבריכה, בחופשיות, בלי שצריך להרוויח משהו קודם. אחרי ההליכה הארוכה והקרה של חמישה מטבעות, זו תמונה של התמלאות מחדש.

ואם הקול הקשה ביותר עכשיו הוא זה שבתוך הראש שלנו, המדריך שלנו לטארוט ואהבה עצמית מציע כמה דרכים רכות יותר לדבר אל עצמנו.

האור עדיין דולק

חמישה מטבעות אינו קלף של כישלון, והוא גם לא תחזית. זו תמונה כנה של רגע קשה: הקור, הבד הדק, הראשים המורכנים, הקביים בשלג. אבל פמלה קולמן סמית׳, שציירה אותו, בחרה לשים חלון מואר באותה מסגרת. הקושי והעזרה חולקים קלף אחד.

לא צריך להיות אמיצים מספיק כדי להיכנס פנימה היום. מספיק לדעת שהאור שם, ושלהיתקע בשלג אף פעם לא אומר שהמקום שלנו בחוץ.

חלון כזה דולק בשביל מי שנמצאים בחוץ בקור.

את המשמעות המלאה אפשר לקרוא בדף המשמעות של חמישה מטבעות.