עשרה מטות והעומס שאנחנו נושאים

זה כמעט אף פעם לא מתחיל בדבר גדול. מישהו שואל אם אפשר לטפל בעניין קטן אחד, והוא באמת קטן, אז אומרים כן. אחר כך מגיע עניין שני, כי ממילא כבר מטפלים בראשון. אחר כך משימה שאף אחד אחר לא שם לב אליה, אז עושים אותה בשקט, ועכשיו היא שלנו. חודשים אחר כך עומדים במטבח בסוף יום ארוך, מנסים להיזכר מה שכחנו, ולא מצליחים לומר מתי כל זה נעשה כבד כל כך.

רובנו מעולם לא החלטנו לשאת כל כך הרבה. אספנו את זה חלק אחר חלק, וכל חלק היה הגיוני ביום שבו הרמנו אותו.

בטארוט יש תמונה של הרגע שבו המשא נעשה גבוה מהאדם שמחזיק בו. זה הקלף עשרה מטות.

אדם מאחורי המטות שלו

בקלף עשרה מטות, כפי שציירה אותו פמלה קולמן סמית׳ לחפיסה של 1909, גבר צועד בשטח פתוח ועשרה מטות ארוכים אסופים בזרועותיו. הוא כרך את שתי זרועותיו סביב הצרור כולו ומחזיק אותו צמוד לחזית גופו, כך שהמטות נפרשים מעל ראשו כמו חורשה קטנה של שתילים. הגב שלו כפוף. הראש שלו שקוע בין המטות. את פניו אנחנו לא רואים בכלל.

במרחק מה לפניו, מעבר לשדות, עומדים בית וכמה עצים בשולי עיירה. הוא הולך לעברם, אבל כשפניו לחוצות אל המטות, ייתכן שהוא בכלל לא רואה אותם.

א. א. וייט תיאר את התמונה במשפט אחד:

אדם המדוכא תחת כובדם של עשרת המטות שהוא נושא.

יש חסד בפשטות הזאת. הוא קורא למשקל בשמו, ולאדם שמתחתיו, ולא יותר.

כל אחד מהם נראה קל

הסדרה מתחילה במטה אחד, שמושט מתוך ענן בקלף אס המטות. קל להחזיק מטה אחד. בהערותיו על מלכת המטות כתב וייט ש"המטות לאורך כל הסדרה הזאת תמיד מלבלבים, כי זו סדרה של חיים ושל חיוּת". כשמתבוננים מקרוב, גם על עשרת המטות שבזרועותיו יש עלים קטנים, כך שהאיש לא סוחב ענפים יבשים. כל מטה בזרועותיו היה חי כשהרים אותו.

ככה בדרך כלל נוצר העומס. אף אחד לא ממלא את הידיים בדברים שלא אכפת לו מהם. לוקחים את העבודה כי רצינו אותה, את החודש הקשה של חבר קרוב כי אנחנו אוהבים אותו, את הפרויקט הנוסף כי הוא נראה כמו הזדמנות. הבעיה כמעט אף פעם אינה מטה אחד. הבעיה היא כל העשרה יחד, מוחזקים בדרך הקשה ביותר שיש.

נראה שוייט חש בזה. בין המשמעויות שנתן לקלף:

המשמעות העיקרית היא פשוט דיכוי, אבל היא גם מזל, רווח, כל סוג של הצלחה, ואז הדיכוי שבדברים האלה עצמם.

גם הצלחה יכולה להיות כבדה. וכך גם אהבה, ומזל טוב, והתפקיד של מי שכולם סומכים עליו. משא שעשוי מדברים טובים הוא עדיין משא, ואולי קשה יותר להניח אותו, דווקא כי כל חלק בו טוב.

הוא לא רואה את הדרך

הפרט שקוראים רבים זוכרים הוא הפנים המוסתרות. הוא הצמיד את המטות כל כך קרוב, שהם חוצצים בינו לבין כל מה שלפניו. הוא מגשש את דרכו.

זה אחד המחירים השקטים של עומס גדול מדי. הוא מצמצם את מה שאפשר לראות. הימים מתכווצים למשימה הבאה, והשאלות הגדולות (האם זו עדיין הדרך שאני רוצה? מי צועד בה לצידי?) נעלמות מאחורי העץ.

וייט הוסיף שורה מוזרה יותר: "המקום שאליו הדמות מתקרבת עלול לסבול מהמטות שהיא נושאת". אפשר לקרוא את זה בעדינות כך: משא אף פעם לא נשאר רק בזרועות. הוא נכנס איתנו בדלת, כקוצר רוח בארוחת הערב או כהקשבה בחצי אוזן. לא כפסק דין על מישהו. רק כעוד סיבה להביט ביושר בצרור.

אילו מטות באמת שלנו

אפשר לדמיין שמניחים את הצרור כולו על הדשא לדקה ופשוט מסתכלים עליו. לא כדי לנטוש אותו. רק כדי למיין.

יש מטות שבאמת שלנו, והיינו בוחרים בהם שוב. יש כאלה שהושטו אלינו ואיש לא לקח אותם בחזרה, בהדרגה כזאת ששכחנו של מי הם היו. יש כאלה שהרמנו כי קפצנו ראשונים, ועכשיו כולם מניחים שהם שלנו. יש כאלה שאפשר לחלוק, אם רק נאמר בקול שהם כבדים. ויש כמה שאפשר להניח לגמרי, והעולם ימשיך בלי מהומה גדולה.

ויש גם עניין האחיזה. האיש לופת עשרה מטות זקופים אל החזה, הדרך המסורבלת ביותר להחזיק אותם. אותו צרור, קשור ותלוי על הגב, היה שוקל בדיוק אותו דבר, אבל היה קל יותר לשאת אותו, והוא היה יכול להרים את הראש. לא כל משא צריך להיעשות קל יותר. יש משאות שרק צריך להחזיק אחרת.

מטה אחד פחות

שלוש דרכים קטנות להקל על הצרור השבוע:

להשאיר רווח לפני ה"כן". כשמישהו מבקש משהו, לנסות משפט שקונה קצת זמן: "אפשר לחשוב על זה ולחזור אליך מחר?" רוב המטות החדשים מגיעים בחצי השנייה שבין השאלה לתשובה.

להחזיר מטה אחד. למצוא משימה אחת שלקחנו על עצמנו כי היה נדמה שמהר יותר לעשות אותה מאשר לחכות למישהו אחר, ולהחזיר אותה, בעדינות ובפשטות. ייתכן שהיא תיעשה אחרת, וזה לרוב מחיר הוגן.

לשנות אחיזה אחת. לבחור אחריות אחת שרוצים להמשיך לשאת, ולשאול איך אפשר לשאת אותה במאמץ קטן יותר: בתדירות נמוכה יותר, ברמה של טוב מספיק, יחד עם מישהו, או בשעה שבה הכוחות עוד לא אזלו.

שום דבר מזה אינו דרמטי, אבל זה יכול לדרוש אומץ שקט, מהסוג שהמסה שלנו על הכוח והאומץ העדין מתבוננת בו: הנכונות לאכזב מישהו קצת.

אם המשקל כבר עבר מעייפות למשהו שלא מתרומם במשך שבועות, כדאי לספר על כך לרופא או לרופאה. ואם התחילה לעלות תחושה שלא רוצים להיות כאן בכלל, חשוב לספר למישהו עוד היום. אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, ובסכנה מיידית להתקשר למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. בדף הבטיחות שלנו יש קווי סיוע חינמיים וחסויים.

העיירה שלפנים

זה אינו קלף על עצירה. העצירה שייכת לארבע חרבות, עם האביר ששוכב דומם בקפלה. האיש שבקלף עשרה מטות עדיין הולך, ושום דבר בתמונה לא אומר לו להשליך הכול בשדה. היא שואלת משהו קטן יותר: מה אם נגיע כשאנחנו נושאים פחות?

העיירה עדיין רחוקה. אולי, איפשהו לאורך הדרך, הוא מניח שניים או שלושה מטות בצד השביל ומרים את הראש כדי לראות לאן הוא הולך.

לא צריך להגיע כשנושאים הכול. צריך רק להגיע.