שלושה מטות וההמתנה לספינות שבדרך

יש שקט שמגיע מיד אחרי ששולחים משהו לדרך. הבקשה הוגשה, ומייל האישור כבר הגיע. הארגזים סגורים בסלוטייפ, והמשאית יצאה. חיבקנו מישהו יקר בשער היציאה, ועקבנו במבט עד הנפנוף האחרון. המאמץ כולו היה שלנו. עכשיו זה כבר לא בידיים שלנו, והידיים, פתאום, נשארות בלי מה לעשות.

רבים מאיתנו מבלים חלק ניכר מהחיים בשקט הזה. בטארוט יש לו תמונה: דמות שעומדת במקום גבוה ומביטה אל הים.

מה רואים בקלף

בקלף של ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909 עומדת דמות סמוך לקצה של צוק, וגבה אלינו. שלושה מטות עץ גבוהים נעוצים באדמה סביבה, ויד אחת שלה מונחת על אחד מהם. למטה נפרש הים בגוני זהב חמים, וספינות קטנות שטות על פניו.

וייט מתאר את הסצנה כך:

אדם שליו ומכובד, שגבו מופנה, מביט מקצה צוק על ספינות החולפות על פני הים. שלושה מטות נעוצים באדמה, והוא נשען מעט על אחד מהם.

שליו היא המילה הראשונה שבחר. לא חרד, לא מנצח. וגם ההישענות קלה. הדמות לא קורסת על המטה ולא נאחזת בו כדי לשמור על שיווי משקל. זו התנוחה של מי שכבר עומדים זמן מה ומצפים לעמוד עוד זמן מה, ומניחים קצת מהמשקל על משהו יציב.

הקלף אף פעם לא מראה לנו את הפנים. אנחנו עומדים מאחורי הדמות ומביטים מעבר לכתפה אל אותם מים. התמונה מזמינה אותנו לחלוק נוף, ולא להתבונן באדם.

הספינות כבר הפליגו

בקלף שלפניו, שני מטות, דמות עומדת על גג של טירה ומחזיקה גלובוס קטן, העולם כולו בכף יד אחת, ועדיין שוקלת אותו. בשלושה מטות השלב הזה כבר מאחור. וייט קורא את הסירות בפשטות: "אלה ספינותיו, הנושאות את סחורתו, המפליגות על פני הים."

ספינותיו. מה שהן נושאות נבחר, נארז ונשלח. לכן זו לא ההמתנה של מי שעוד לא התחילו. זו ההמתנה של מי שכבר עשו את החלק הקשה, ועכשיו נשאר להם לחיות עם אי־הידיעה איך זה ייגמר.

גם לזה יש אי־נוחות משלו. כל עוד עובדים, המאמץ מעסיק את הדאגה. כשהעבודה כבר הפליגה, לדאגה אין לאן ללכת, ולעתים קרובות היא הופכת לבדיקות חוזרות, לשחזורים בראש, ולתיקונים שקטים של כל מה שהיינו משנים אילו יכולנו להחזיר את הספינות. הדמות על הצוק לא קוראת לספינות לחזור. הן ממילא כבר רחוקות מטווח הקריאה.

מרחק

כשקוראים את הקלף על החיים עצמם ולא על עסקים, הים שבו הוא לעתים קרובות פשוט מרחק. מעבר לעיר חדשה, שבו החיים הקודמים הם החוף שממנו הפלגנו. אהבה שנמשכת בין אזורי זמן, בשיחות בשעות משונות ובספירה לאחור על לוח השנה. הורים, ילדים או חברים ותיקים שגרים ביבשת אחרת, כך שהדאגה להם מתרחשת בעיקר דרך מסך.

המרחק גורם לכל שיחה להרגיש כמו מטען. כל שיחה צריכה לשאת כל כך הרבה: חדשות, הרגעה, אהבה, את כל השבוע. קלף שלושה מטות, עם הספינות הקטנות והמים הרחבים, מציע מידה עדינה יותר. הספינות זעירות לעומת הים, ובכל זאת הן חוצות אותו, לאט, קצת בכל פעם. קשר מרחוק נבנה בעיקר מהרבה חציות קטנות, הרבה יותר מאשר מהגעה גדולה אחת.

הקלף לא יכול לומר לנו מה מרגישים על החוף השני, או מתי מישהו יחזור הביתה. הוא רק מראה דמות שממשיכה להביט אל הצד הרחוק בקשב יציב, ושלא הפסיקה לחיות בצד שלה של המים.

לעמוד היטב

סבלנות מתוארת בדרך כלל כיכולת לסבול. הדמות על הצוק מציעה משהו קרוב יותר לעמידה טובה. הרגליים שלה על הקרקע. יד אחת מונחת על מטה שהיא עצמה נעצה, כך שהיסודות כבר שם, מתחת לרגליים ובהישג יד. והעיניים מורמות אל המרחק, לא מושפלות אל הסלע.

אפשר להשוות את זה להמתנה הארוכה של התלוי, שתלוי הפוך ורואה את העולם מזווית חדשה. הדמות בשלושה מטות עומדת זקופה, על רגליה, ומביטה לאן שבחרה להביט. שתי הדמויות מחכות. אחת מחכה בהשעיה, השנייה בנקודת תצפית.

וייט נתן לקלף גם את המשמעות "שיתוף פעולה מוכשר", והדימוי שלו לכך אדיב: "כאילו נסיך הסוחרים המצליח מביט מצדו אל צדכם, מתוך כוונה לעזור לכם." המתנה מרגישה לא פעם בודדה. אולי היא פחות בודדה ממה שנראה מהצוק.

בזמן שהספינות בים

כמה דברים קטנים לשבוע של המתנה.

למצוא מבט רחוק. ללכת למקום שממנו רואים רחוק: גבעה, קומה עליונה, גשר, קצה של רחוב ארוך וישר. לעמוד שם כמה דקות ולתת לעיניים לנוח על הדבר הרחוק ביותר שנראה. עיניים שרגילות למסך במרחק זרוע נרגעות פעמים רבות כשנותנים להן משהו רחוק לנוח עליו.

להישען מעט על משהו. לשים לב לדבר יציב אחד בימים שלנו שמחזיק קצת מהמשקל: הליכת בוקר, שיחת טלפון קבועה בכל יום ראשון, אותה כוס תה באותה שעה. אין צורך להישען חזק. הישענות קלה, כמו זו שווייט מתאר, מספיקה.

לשלוח ספינה קטנה. אם אנשים שאנחנו אוהבים רחוקים מאיתנו, לשלוח להם השבוע דבר יומיומי אחד במקום לשמור הכול לשיחה גדולה: הנוף מהחלון, הקול של גשם על הגג, מה אכלנו בצהריים. חציות קטנות שומרות על הנתיב פתוח.

הנוף בזמן ההמתנה

יש עוד דמות אחת שכדאי להניח לצד הקלף הזה. גם בקלף הכוכב כורעת דמות על הגבול בין יבשה למים, ובמילותיו של וייט: "ברכה השמאלית על היבשה וכף רגלה הימנית על המים." כמו הדמות על הצוק, גם היא נמצאת בקצה המוכר, תחת שמיים רחבים, בלי למהר. אף אחת מהתמונות לא נותנת תאריך. שתיהן רומזות שתקווה יכולה להיות יציבה גם בלעדיו.

אם מה שעומד לפנינו הוא פחות המתנה ויותר צעד שעוד לא ממש עשינו, המסה על המרכבה והתנועה קדימה יכולה ללוות אותנו. וגם המשמעות המלאה של שלושה מטות נמצאת כאן.

הספינות בים. אף אחד על הצוק לא יכול לומר מתי, ואם בכלל, כל אחת מהן תחזור. אבל יש קרקע מתחת לרגליים, המטה נעוץ במקום שבו נעצנו אותו, והים, לעת עתה, זהוב. מותר ליהנות מהנוף.