קלף יום הדין והזדמנות שנייה: להתעורר אל החיים שלנו

זה יכול לקרות בכל מקום. מחכים שהקומקום ירתח, או עומדים ברמזור אדום, או מקפלים מגבת שכבר קיפלנו מאה פעמים, ופתאום מגיעה מחשבה, לא רועשת אבל צלולה מאוד. אני לא רוצה להמשיך לחיות ככה. או: פעם אהבתי לצייר. מתי הפסקתי? או פשוט: עוד אפשר להרים את הטלפון הזה. לשנייה אחת רואים את החיים של עצמנו קצת מבחוץ, כמו שחדר מוכר נראה זר כשחוזרים הביתה מנסיעה ארוכה. ואז הקומקום נכבה בקליק, הרמזור מתחלף לירוק, והיום נסגר שוב מעל המחשבה.

רבים מאיתנו מכירים את השנייה הזאת, לפעמים סביב אותו דבר, שוב ושוב. לטארוט יש קלף לרגע שבו המחשבה מגיעה, ושמו, וחבל קצת, הוא יום הדין.

המלאך והקימה

פמלה קולמן סמית׳ ציירה אותו כך לחפיסת ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909: מלאך גדול רוכן מתוך גדה של עננים בראש התמונה, כנפיו פרושות, ותוקע בחצוצרה זהובה וארוכה. מן החצוצרה תלוי דגל לבן ועליו צלב אדום. למטה, על מה שנראה כמו מים אפורים, צפים ארונות קבורה פתוחים, ואנשים קמים מתוכם. בחזית גבר, אישה וילד, והילד נראה מאחור. רחוק יותר, דמויות אחרות עושות אותו דבר. עורם אפור וחיוור, בצבע של מי ששהו זמן רב במקום קר ועמום. זרועותיהם מורמות ופרושות אל הקול. הרים חיוורים ניצבים מאחורי הכול.

א. א. וייט תיאר את התמונה בקצרה:

הוא גם ציין שזה אחד העיצובים שכמעט לא השתנו מחפיסה לחפיסה, ״קבוע במהותו בכל חפיסות הטארוט״.

כדאי להתבונן מקרוב ולשים לב למה שהתמונה משאירה בחוץ. אין מאזניים. אין פנקס חשבונות. אין שופט על כס. אף אחד לא מתכווץ מפחד. הדבר היחיד בשמיים הוא קריאה, והדבר היחיד שקורה על הקרקע הוא אנשים שעונים לה.

פסק דין, או קריאת השכמה

השם יום הדין מביא איתו אולם משפט, ולא מעט אנשים הופכים את הקלף הזה ונדרכים מראש. יש קוראים שאכן נשענים על המובן הישן והחמור יותר, של חשבון אחרון. אבל התמונה עצמה, וחלק גדול ממסורת הקריאה, מצביעים על משהו רך יותר. רשימת המשמעויות של וייט עצמו לקלף הישר נפתחת ב״שינוי מצב, התחדשות, תוצאה״. המילה ״גזר דין״ אכן מופיעה ברשימותיו, אבל רק לקלף ההפוך, לצד ״שיקול דעת״ ו״החלטה״.

כשקוראים כך, יום הדין הוא פחות פסק דין שנגזר מלמעלה ויותר רגע של התעוררות. אם יש בו שיפוט כלשהו, הוא מהסוג שעושים כשפוקחים עיניים בבוקר ומביטים סביב: את זה אני רוצה לשמור, עם זה סיימתי, את זה שכחתי כמה אהבתי.

וחשוב גם איפה הקלף נמצא. יום הדין הוא מספר עשרים, הקלף שלפני האחרון בארקנה הגדולה, ממש לפני העולם. זה לא הצעד הראשון והבהיר של השוטה על שפת הצוק. זו התחלה שנייה, של מי שכבר עברו חלק גדול מהדרך, עם כל האובדנים שבה, ונקראים לקום בכל זאת. להתחלה מהסוג הראשון יש מסה משלה, השוטה והתחלה מחדש. הקלף הזה עוסק בהתחלה המאוחרת יותר.

זרועות פתוחות, ידיים ריקות

כדאי להביט שוב בזרועות המורמות. אי אפשר לקום כך ובאותו זמן לאחוז במשהו. כדי לענות לקריאה, הדמויות נאלצו להניח את מה שאחזו בו בחושך.

אצל רבים מאיתנו, מה שאוחזים בו הוא כתב אישום ישן נגד עצמנו. אני הרסתי את זה. בזבזתי את השנים האלה. אני מהאנשים שאף פעם לא מסיימים כלום. כשחוזרים עליו מספיק זמן, פסק הדין מתחיל להרגיש כמו עובדה. הקלף לא מעמיד פנים שהעבר היה כלום. ארונות הקבורה אמיתיים; האנשים האלה שכבו שם זמן רב. אבל החצוצרה נשמעת לכולם, לגבר, לאישה ולילד, ואף אחד בתמונה לא צריך להוכיח קודם את זכותו לקום.

זה הלב השקט של סליחה לעצמנו: לא להחליט שמה שקרה לא היה חשוב, רק שלא תהיה לו המילה האחרונה. אפשר להצטער ולקום בעת ובעונה אחת. בקלף, נראה שהשניים קורים יחד.

אם צריך קודם לשבת עם מה שאבד, לפני שמשהו מכל זה נראה אפשרי, המסה על חמישה גביעים וחרטה נשארת עם העבודה האיטית הזאת, ואין שום חיפזון לעזוב אותה.

הזדמנויות שניות קטנות

בסרטים, הזדמנות שנייה היא רגע גדול. בחיים הרגילים היא בדרך כלל קטנה יותר, ומגיעה ביום שלישי רגיל. החצוצרה בתמונה רועשת, אבל בחיים הקריאה לרוב שקטה כל כך, שרוב העבודה היא פשוט לשמוע אותה. שלוש דרכים קטנות להקשיב השבוע:

לתת למחשבה לסיים את המשפט. כשמחשבת הקומקום חוזרת, והיא חוזרת לא פעם, לא לנפנף אותה הפעם. לתת לה לומר את המשפט כולו. לא צריך לפעול לפיה עדיין. רק לשים לב מה היא מבקשת, וכמה פעמים כבר ביקשה.

לענות בדרך הקטנה ביותר. לא חיים חדשים שלמים. מייל אחד למישהו מפעם. ערב אחד של בירור על החוג. עשרים דקות עם הגיטרה שמחכה בארון. בקלף, הזרועות עולות עוד לפני ששאר הגוף השתחרר; גם תנועה ראשונה וקטנה היא קימה.

לשנות את הסוף של המשפט הישן. כשתופסים את עצמנו חוזרים על פסק הדין, אני תמיד או אני אף פעם, לנסות לסיים אותו אחרת: עשיתי את זה, ועדיין מותר לי להתחיל. בהתחלה זה עלול להישמע מזויף. לומר את זה בכל זאת, בטון שבו היינו מדברים אל אדם אהוב שטעה באותה טעות.

אם הקול ששופט אותנו נעשה אכזרי, או אם התחילה להתגנב התחושה שלא מגיע לנו להיות כאן בכלל, בבקשה לא לחכות לבוקר בהיר יותר. לפנות למישהו עוד היום. בדף הבטיחות שלנו יש קווי סיוע חינמיים וחסויים.

הקול, והקימה

המלאך שבקלף אף פעם לא יורד להרים מישהו. הוא תוקע את הצליל ומשאיר להם את הקימה. יש בזה עדינות. הזדמנות שנייה, בתמונה הזאת, לא נכפית עלינו ולא נלקחת מאיתנו. היא מוצעת, וההצעה ממשיכה להישמע.

לא צריך לגמור להצטער כדי לקום. צריך רק לשמוע את החיים שלנו קוראים, ולהרים אליהם מעט את הזרועות.