קלף הכוהן הגדול: מסורת, מורים ותחושת שייכות

בהרבה התכנסויות מגיע רגע שבו נדמה שכולם יודעים מה בא עכשיו. שיר מתחיל, והקולות נוחתים יחד על אותה מילה. מישהו מרים כוס, או מרכין ראש, או קם, והחדר כולו הולך אחריו. מי שגדלו בתוך זה מרגישים את הגוף זז עוד לפני המחשבה. מי שלא, מביטים באחרים ומנסים להדביק את הקצב. כך או כך, אפשר להרגיש את זה: זה משהו שאנשים עושים יחד כבר זמן רב מאוד, ואנחנו עומדים בלב העניין או איפשהו בשוליים שלו.

קלף הכוהן הגדול הוא התמונה שהטארוט נותן לחדר הזה.

מה רואים בקלף

הוא קלף מספר חמש בארקנה הגדולה. בעיצוב של פמלה קולמן סמית׳ משנת 1909 הוא יושב על מושב מוגבה בין שני עמודי אבן אפורים, לבוש גלימה אדומה, ועל ראשו כתר משולש וגבוה. ידו הימנית מורמת, ושתי אצבעות זקופות בברכה. בשמאלית הוא אוחז מטה שבראשו צלב משולש. לרגליו מונחים שני מפתחות, מוצלבים.

לפניו כורעות שתי דמויות שנראות מאחור, וקודקודיהן מגולחים כמנהג הנזירים הקדום. אחת לובשת גלימה בדוגמת ורדים אדומים, והשנייה גלימה של שושנים לבנות. אנחנו רואים בערך את מה שהן רואות, ואף פעם לא את פניהן.

וייט פותח את דבריו על הקלף בכך שהוא מציב אותו לצד קלף אחר:

הוא חובש את הכתר המשולש ויושב בין שני עמודים, אך אין אלה עמודי המקדש שעליו שומרת הכוהנת הגדולה.

זו הבחנה קטנה, אבל יש בה הרבה. הכוהנת הגדולה שומרת על ידיעה נסתרת ופנימית. הכוהן הגדול יושב בפתח אחר, הפתח הציבורי, שבו מה שאנשים יודעים נאמר בקול, נכתב ועובר הלאה.

שתיים לרגליו

כדאי לשים לב איך התמונה בנויה. דמות אחת מוגבהת, שתיים נמוכות. אחת מדברת, שתיים מקשיבות. מה שקורה כאן קורה בחברת אחרים, ואולי זה לב הקלף: אמונה ומנהג כדבר שמחזיקים בו יחד.

ויש כאן שתי דמויות שכורעות, לא אחת, והן לבושות אחרת זו מזו. קוראים רבים רואים בוורדים ובשושנים שני טבעים, אולי חום וקרירות, או לב ושכל, הכורעים לפני אותו לימוד. הן לא צריכות להיות דומות כדי להשתייך לשם. הן רק צריכות להיות שם יחד.

ברשימת המשמעויות של וייט מופיעים ״רחמים וטוב לב״, וגם צירוף שקל לדלג עליו: ״האדם שאליו פונה השואל״. במילים פשוטות יותר, האדם שהולכים אליו. לא בהכרח איש דת. הדודה שכולם מתקשרים אליה כשמשהו משתבש. המורה שעדיין שומעים את קולו בכל פעם שמתיישבים לעבוד.

מה שאנחנו יורשים

רובנו נושאים צרור של דברים שלא בחרנו. ברכה לפני האוכל, או בלי ברכה בכלל. החגים שהיו חשובים, ואלה שעברו בלי שאיש ציין אותם. איך מתאבלים, כמה חזק צוחקים, מה מותר לומר ליד השולחן ומה לעולם לא נאמר בו. חלק מזה מגיע מאמונה, חלק ממשפחה, חלק מעיר, ממקצוע או משפה.

עשרה מטבעות מראה את הצרור הזה בצורתו הביתית ביותר: כמה דורות תחת קשת אחת, דמות זקנה שיושבת בקדמת התמונה עם שני כלבים, וילד שידו מונחת על אחד מהם. בין המשמעויות שווייט נתן לקלף הזה מופיעה המילה ״ארכיונים״. זו מילה טובה לירושה. ארכיון שומר הכול, את היקר ואת המביך זה לצד זה, ומי שפותחים אותו הם שמחליטים מה שווה לקרוא שוב.

חלק ממה שאנחנו יורשים מזין אותנו כל החיים. מתכון שעוטף אותנו בשבוע קשה. תפילה, שיר או הרגל של חסד שמייצבים אותנו בשעת משבר. חלק אחר מתאים כמו מעיל חורף לילד שגדל: פעם הוא היה בדיוק במידה, ועכשיו הוא לוחץ בכתפיים. וחלק ממנו, אם לומר את האמת, מעולם לא היה טוב אלינו.

הקלף לא קובע מה מכל זה שייך לאן. המיון הזה בידיים שלנו, ולא פעם הוא איטי. יש ששומרים את השירים ומניחים בצד את הכללים. יש שעוזבים אמונה וחוזרים אליה אחרי שנים, או שלא חוזרים לעולם, וחיים חיים מלאים בכל אחת מהדרכים. יש שמצטרפים לקהילה חדשה ומגלים, להפתעתם, ברכה ישנה שמחכה להם שם בשפה אחרת. אף אחת מהדרכים האלה אינה סוף שגוי.

המפתחות המוצלבים

את המפתחות נוהגים לקרוא כמפתחות להבנה, שנשמרים בידי מי שלמדו ראשונים. אבל כדאי להביט איפה הם נמצאים. לא בידיו. לא על שרשרת בחגורתו. הם מונחים על הרצפה, בינו לבין השתיים שכורעות, קרובים יותר אליהן מאשר אליו.

דרך אחת לקרוא את זה: מסורת נועדה לעבור הלאה, לא להיאגר. מורים טובים מניחים את המפתחות במקום שהתלמידים יכולים להגיע אליו, ומקווים שעם הזמן יזדקקו להם קצת פחות.

זו גם דרך הוגנת להבחין בין מורים. אלה ששווה להישאר לצדם מקבלים שאלה בברכה, ואין להם צורך שנישאר קטנים.

כמה דברים לשים לב אליהם השבוע

לבחור דבר אחד לשמור. מתוך כל מה שקיבלנו, לבחור מנהג, אמרה או מיומנות אחת שאנחנו שמחים שיש לנו. לעשות את זה פעם אחת השבוע, בכוונה, ולשים לב איך זה מרגיש לבחור בזה, במקום פשוט לחזור על זה.

לשים לב לדבר אחד שלוחץ. לא כדי לזרוק אותו, רק כדי לראות אותו בבהירות. כלל שעדיין מקפידים עליו, משפט שעדיין שומעים בראש. לשאול בשקט של מי הקול הזה, והאם הוא עדיין מדבר בשמנו.

להודות למורה, בין שהוא עדיין בחיים ובין שלא. מישהו הראה לנו איך לעשות דבר שאנחנו אוהבים. אם אפשר להגיע אליו, לומר לו. אם לא, לומר את שמו בזמן שעושים את מה שלימד אותנו.

אם ההתרחקות ממשפחה או מקהילה הותירה בדידות, יש עוד רבים מאוד שמכירים את זה, ומעגל החברות בשלושה גביעים הוא תמונה עדינה של שייכות שאפשר למצוא ולבנות. אם העזיבה הייתה מפחידה, או שאין תחושת ביטחון במקום שבו נמצאים עכשיו, בבקשה לספר למישהו עוד היום. בדף הבטיחות שלנו מרוכזים קווי סיוע ללא תשלום, לפי מדינה.

בין העמודים

לכוהן הגדול קוראים לא פעם קלף הכללים. אולי עדין יותר לקרוא לו קלף הלמידה: לכרוע לזמן מה בתוך משהו גדול מחיים של אדם אחד, במקום שבו אנשים אחרים כבר מצאו מילים לשמחה ולאבל.

מותר לקבל את זה ועדיין לשאול עליו שאלות. מורים אפשר למצוא בבית תפילה, במטבח, בספרייה, בסדנה, או בחברה השקטה של הידיעה הפנימית שלנו. שייכות מעולם לא דרשה להסכים עם הכול. היא מבקשת רק מקום להביא אליו את השאלות שלנו.

אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של הכוהן הגדול. ולזכור את המפתחות: הם הונחו במקום שבו נוכל להגיע אליהם.