שש חרבות: להמשיך הלאה, לאט

"להמשיך הלאה" הוא אחד הביטויים האלה שאומרים מתוך טוב לב ושומעים אותם כדרישה. צריך להמשיך הלאה. הגיע הזמן להמשיך הלאה. נו, מתי כבר ממשיכים הלאה? כאילו מדובר בדלת שאפשר לעבור בה בצעד אחד, ולהשאיר את כל השאר בצד השני.

בטארוט יש תמונה של המשך הדרך, והיא לא דומה לדלת בכלל. היא דומה לסירה איטית ושקטה.

מי יושב בסירה

בעיצוב של 1909 עומד מעבורתן בירכתי סירה קטנה ושטוחה, ודוחף אותה על פני המים במוט ארוך. בסירה יושבים שני נוסעים: דמות עטופה בגלימה, ראשה מורכן, וילד קטן לצדה. לפניהם נעוצות בסירה שש חרבות זקופות, וחודיהן תקועים בעץ. מלפנים נשקפת גדה רחוקה, ועליה גבעות רכות ועצים.

מי שמתבונן במים יבחין בעוד דבר. בצד אחד של הסירה, הצד הימני למי שמביט בקלף, המים מכוסים אדוות וגלים קטנים. בצד השני הם חלקים. הסירה עוברת ממים מסוג אחד אל מים מסוג אחר. (את הניגוד הזה מציינים קוראים מאוחרים יותר; וייט עצמו פשוט מתאר את המסלול כ"חלק".)

התיאור של א. א. וייט קצר, ויש בו צירוף אחד שכדאי לשמור:

אינה מעבר לכוחותיו. המעבר הוא משימה של ממש, אבל משימה שאפשר לעמוד בה.

גם החרבות באות

הכנות של הקלף הזה נמצאת בחרבות. כל מה שפגע בנוסעים, חרבות הסדרה, כלומר המחשבות, האובדנים והמילים החדות, לא נשאר מאחור על הגדה הקרובה. הן בסירה. הן מלוות את המעבר כולו, מתחילתו ועד סופו.

כך בדרך כלל נראה ההמשך בחיים עצמם. לא משאירים מאחור את האבל, את הזיכרונות או את השאלות הקשות. לוקחים אותם איתנו, ועם הזמן הם תופסים מקום אחר: עדיין שם, אבל כבר לא בידיים שלנו. בתמונה, החרבות עומדות זקופות ודוממות. איש אינו מחזיק בהן. הן חלק מהמטען.

אם חיכינו שתחושת האובדן תחלוף לפני שנרשה לעצמנו להתקדם, הקלף הזה מציע אפשרות עדינה יותר: אפשר להתקדם יחד איתה.

לא חותרים לבד

הנוסעים לא מנווטים. המעבורתן מנווט. הדמות העטופה לא צריכה לתכנן את המעבר או לדחוף את הסירה. היא צריכה רק לשבת בה.

יש זמנים אחרי אובדן שבהם זה כל מה שאדם מסוגל לעשות, וזה מספיק. (ואם זה יותר ממה שאפשר לשאת, יש עזרה בדף הבטיחות שלנו.) אפשר להניח למשהו אחר לשאת אותנו לזמן מה: שגרה, עבודה, חברים שלא מפסיקים להזמין, פשוט הימים שחולפים. בשפת הקלף, לתת למישהו לשאת אותנו אינו חולשה. כך המעבר קורה.

ויש בסירה גם ילד. קוראים מפרשים אותו בדרכים שונות: כמי שתלוי בנו, כחלק הצעיר והמלא תקווה שבנו, שגם הוא עושה את המסע, או כעתיד שאנחנו נושאים אל הגדה האחרת. איך שלא נקרא אותו, הנוסע אינו עושה את הדרך לבד.

לאט

הכול בקלף הזה איטי. מוט, לא משוטים ולא מפרש. מים שקטים מלפנים. ראש מורכן. איש אינו ממהר אל הגדה הרחוקה, והקלף גם לא רומז שצריך.

בשש חרבות, ההמשך הלאה אינו החלטה שמקבלים פעם אחת. זה כיוון שממשיכים לפנות אליו, בזמן שהמים עושים את רוב העבודה. יש ימים שבהם נדמה שהסירה כמעט לא זזה. ויש ימים שבהם מביטים לאחור ומופתעים לגלות כמה רחוק כבר נשארה הגדה הקרובה.

אם המים סוערים

יש מעברים קשים יותר ממה שהמעבר הזה נראה. אם אבל, פרידה או אובדן הביאו אותך למצב שבו קשה לתפקד, או אם יש ימים שבהם כבר לא רוצים להיות כאן בכלל, בבקשה לא לעבור את זה לבד. אפשר לדבר עם אדם קרוב שסומכים עליו, עם רופא או עם איש מקצוע בתחום הנפש. בער״ן, עזרה ראשונה נפשית, עונים בטלפון 1201. במצב של סכנה, חשוב להתקשר עכשיו למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. רשימה של קווי סיוע במדינות רבות נמצאת בדף הבטיחות שלנו.

הגדה הרחוקה

קלף שש חרבות לא אומר כמה זמן נמשך המעבר, וגם לא מה בדיוק מחכה בצד השני. הוא רק מראה את הכיוון: הרחק מהמים הסוערים, אל גדה שקטה יותר, עם כל מה שאנחנו נושאים עדיין איתנו, וידיים של מישהו אחר על המוט.

להרחבה על הקלף אפשר לקרוא את המשמעות המלאה של שש חרבות, ולסוף הסיפור של הסדרה, את עשר חרבות והשחר שמאחוריו. ובימים הכבדים יותר, מחכה כאן גם קלף ליום קשה.