ארבעה גביעים, אדישות וימים אפורים

יש ערבים שבהם פותחים את המקרר, מסתכלים על כל מה שיש בו, וסוגרים את הדלת שוב. אין שום בעיה עם האוכל. פשוט לא רוצים שום דבר ממנו. אותו דבר קורה עם הסדרות שפעם אהבנו, עם ההודעה שכבר מזמן התכוונו לענות עליה, עם הספר שליד המיטה שהסימנייה שבו לא זזה כבר שבועות. שום דבר לא ממש כואב. זה יותר כאילו הצבע אזל מהדברים, ואי אפשר להיזכר לאן הוא הלך.

רבים מאיתנו מכירים את העונה האפורה הזאת. היא כמעט אף פעם לא מודיעה על בואה. היא מגיעה כמו משיכת כתפיים.

בטארוט יש תמונה של משיכת הכתפיים הזאת, והיא קלף ארבעה גביעים.

דמות מתחת לעץ

פמלה קולמן סמית׳ ציירה את ארבעה גביעים לחפיסת ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909 כגבר צעיר שיושב על הדשא מתחת לעץ. הידיים שלובות, הרגליים משוכלות, וכל הגוף שלו נראה סגור, כמו בית שהתריסים שלו מוגפים. שלושה גביעים מחכים בשורה לרגליו, ומבטו נח עליהם. מענן קטן בצד אחד של הקלף נשלחת יד שמושיטה אליו גביע רביעי, ונראה שהוא לא רואה אותו.

זה קלף שקט. אף אחד לא בסכנה. שום דבר לא שבור. העץ נותן צל, ויש כאן יותר משקה ממה שאדם אחד יכול להזדקק לו. ובכל זאת הוא יושב בזרועות נעולות, ומביט במה שיש לו כמו בחידה שוויתר עליה מזמן.

א. א. וייט תיאר את הסצנה כך:

גבר צעיר יושב מתחת לעץ ומתבונן בשלושה גביעים המונחים על הדשא לפניו; זרוע היוצאת מענן מושיטה לו גביע נוסף. ובכל זאת הבעת פניו היא הבעה של אי שביעות רצון מסביבתו.

בין המשמעויות שנתן לקלף מופיעות "עייפות" ו"סלידה", וגם צירוף מילים בולט: זה "כאילו יין העולם הזה הביא רק שובע". שובע, כאן, הוא התחושה שכבר היה יותר ממספיק, מעבר לנקודה שבה זה עוד נעים. לא רעב. לא אבל. רק מלאות שהקהתה.

כששום דבר לא מושך

זה הדבר המוזר באפרוריות הזאת: לעיתים קרובות היא מגיעה דווקא עם שפע, לא עם מחסור. הגביעים נמצאים שם. החיים, במובנים רבים, בסדר. ודווקא זה יכול להקשות לדבר עליה, כי היא נראית כמו כפיות טובה. הרי כשיש שלושה גביעים מלאים, אין סיבה לשבת מתחת לעץ בידיים שלובות.

אבל אפרוריות היא לא כישלון מוסרי. לעיתים קרובות היא באה אחרי תקופה ארוכה של מאמץ, או אחרי אובדן שלקח מאיתנו יותר ממה שהרשינו לעצמנו לשים לב, או פשוט אחרי יותר מדי ימים שנראו אותו דבר. הרגש יכול להשתתק כמו שיד נרדמת אחרי שאחזה במשהו זמן רב מדי. הידיים השלובות יכולות להיות הגנה לא פחות משעמום: אם שום דבר לא נכנס, שום דבר לא יכול לאכזב.

וייט הוסיף עוד שורה אחת שקל לפספס. הוא כינה את הקלף "קלף של הנאה מעורבת". כלומר, גם כאן ההנאה לא נעלמה. היא מעורבבת במשהו כבד יותר, עמומה, קשה לטעום אותה. הגבר שמתחת לעץ לא שרוי בייאוש. הוא נמצא איפשהו באמצע, והאמצע יכול להיות המקום המבלבל מכולם.

הגביע מהענן

רוב הקריאות של הקלף הזה סובבות סביב הגביע הרביעי. היד יוצאת מן האוויר ומציעה בנדיבות, והדמות מפספסת אותו, כי תשומת הלב שלה נשארת נעוצה במה שכבר נמצא לפניה. וייט כתב שהיין החדש מגיע "כאילו היה מתנת פיות", ושמי שמציעים לו אותו "אינו רואה בו נחמה".

קל היה להפוך את זה לנזיפה: להרים את הראש, להפסיק להתבאס, ההזדמנות בורחת. אבל הקלף לא נוזף. היד לא חוטפת את הגביע בחזרה. היא פשוט ממשיכה להושיט אותו. מה שלא יהיה מה שמוצע, הזמנה, רעיון, מחווה של טוב לב, הליכה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, נראה שהוא לא ממהר לשום מקום.

ובתקופה אפורה, ההצעות נראות לעיתים קרובות כמו עוד מאותו הדבר. עוד גביע. עוד משהו שאמורים לרצות, ובפנים לא מרגישים שום רצון. לא תמיד הבעיה היא שאנחנו לא רואים את מה שמוצע. לפעמים רואים אותו היטב, והוא פשוט עוד לא מזיז לנו. שווה לומר את זה ביושר, בלי להאשים את עצמנו.

הפסקה, או משהו כבד יותר

לא כל עונה אפורה היא בעיה. לפעמים ידיים שלובות הן הפסקה נחוצה, דרך לשבת בצד לזמן מה עד שיודעים שוב מה רוצים. ארבע חרבות הוא התמונה שהחפיסה נותנת למנוחה שבוחרים בה, והנזיר עוזב את ההמון בכוונה, פנס ביד (הלכנו איתו במסה על הנזיר, הבדידות וההתבודדות). לארבעה גביעים יכול להיות משהו משותף עם שניהם: התרחקות שעושה עבודה שקטה.

ההבדל הוא באופן שבו ההפסקה מרגישה מבפנים. מנוחה בדרך כלל ממלאת אותנו קצת מחדש, והפסקה בדרך כלל נגמרת. אם האפרוריות נמשכת כבר שבועות, אם אפילו הדברים שפעם אהבנו לא מעוררים שום דבר, אם השינה או התיאבון או היכולת לקום מהמיטה השתנו, זה יותר משעמום, וזה ראוי לטיפול אמיתי. פנייה לרופא או לרופאה היא מקום טוב להתחיל בו. ואם הקהות התחילה לגלוש למחשבות על כך שלא רוצים לחיות, בבקשה לספר למישהו עוד היום. בישראל אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, ובסכנה מיידית להתקשר למד״א בטלפון 101 או למשטרה בטלפון 100. בדף הבטיחות שלנו יש קווי סיוע חינמיים בארצות רבות.

דרכים קטנות לשחרר את הידיים

שום דבר מאלה לא יסיים עונה אפורה. אלה רק דרכים קטנות להישאר בקשר עם החיים שלנו בזמן שהיא חולפת.

לטעום גביע אחד לאט. לבחור דבר רגיל אחד שכבר יש, כוס תה, שיר, מים חמימים על הידיים, ולתת לו את כל תשומת הלב במשך שתי דקות. לא כדי להרגיש הכרת תודה. רק כדי לבדוק אם עוד נשאר טעם כלשהו. לעיתים קרובות קצת נשאר.

להגיד כן לדבר קטן אחד שבדרך כלל מסרבים לו. לא תוכנית גדולה. הליכה קצרה כשמישהו מציע, עשר דקות בחוץ, תשובה להודעה ההיא. ללכת בלי צורך ליהנות. לפעמים הרגש בא בעקבות הגוף, ולא מוביל אותו.

לשים לב ליד, בלי להושיט את שלנו. במשך כמה ימים, לשים עין שקטה על מה שמגיע בלי שביקשנו: מילה טובה, רעיון תועה, ריח של גשם. לא חייבים לקחת שום דבר מזה. רק לשים לב שההצעות ממשיכות להגיע, גם עכשיו.

מתחת לעץ

הסיפור של הגבר הצעיר שבקלף לא נגמר. הוא רק יושב, וישיבה היא לא הסוף של שום דבר. העץ עדיין נותן צל. שלושת הגביעים עדיין מלאים. היד עדיין שם, ומושיטה גביע רביעי באותה סבלנות יציבה.

לא צריך לרצות שוב הכול בבת אחת. לעת עתה מספיק לתת לידיים להתרופף קצת, ולהרים את המבט כשזה ירגיש נכון.