האם טארוט יכול לחזות את העתיד? מבט שקול על האפשרויות והגבולות

זו השאלה שמלווה את רוב הקריאות הראשונות, גם כשאיש לא אומר אותה בקול: האם הקלפים באמת יכולים לראות מה עומד לקרות? התשובות שונות מאוד. יש מי שמאמינים שטארוט מאפשר הצצה לעתיד, או לפחות לכיוון הסביר שלו. אחרים רואים בקלפים כלי להתבוננות, בלי גישה מיוחדת למידע כלשהו. רבים נמצאים איפשהו באמצע, בלי ודאות, ומרגישים בנוח עם זה.

חשוב לומר מה עמדתנו, כי היא מעצבת את כל מה שיש באתר הזה. איננו מאמינים שטארוט יכול לחזות אירועים באופן מהימן, ולעולם איננו מציגים אותו כך. ובכל זאת, השיחה לא מסתיימת כאן, כי ״הוא לא יכול לחזות את העתיד״ אינו אותו דבר כמו ״אין בו שום תועלת״. המאמר הזה בוחן את שני הצדדים.

איך הפכו הקלפים לכלי לניבוי עתידות

טארוט לא נוצר לצורך ניבוי. החפיסות המוקדמות ביותר נוצרו באיטליה במאה החמש־עשרה למשחק קלפים, שעדיין משחקים בו בחלקים מאירופה. אין ראיות טובות לכך ששימוש בקלפים לניבוי עתידות היה נפוץ ברוב שלוש מאות השנים הראשונות לקיומם.

השינוי הגיע בצרפת בסוף המאה השמונה־עשרה. בשנת 1781 פרסם המלומד אנטואן קור דה ז׳בלן טענה שלפיה קלפי השליט של הטארוט (הטראמפים) הם ספר ששרד ובו חוכמה מצרית עתיקה. לא היו לכך ראיות, וכתב החרטומים המצרי עוד לא פוענח אז, אבל הרעיון תפס. בתוך שנים אחדות החל מנבא עתידות פריזאי שנודע בשם אטייה לפרסם חפיסות טארוט ומדריכים שנועדו לניבוי עתידות. לאורך המאה התשע־עשרה בנו כותבים בתחום תורת הנסתר בצרפת, ובהמשך באנגליה, מערכות מורכבות יותר ויותר על הבסיס הזה. בשנת 1909 הביאה חפיסת ריידר-וייט-סמית׳ את הרעיונות האלה לקהל רחב של דוברי אנגלית.

ההיסטוריה הזאת אינה מכריעה את השאלה לכאן או לכאן. מנהג יכול להתחיל בסיפור מוטעה ובכל זאת להפוך למשמעותי לאנשים. אבל ההילה ה״מצרית העתיקה״ שעדיין אופפת את הטארוט היא המצאה של המאה השמונה־עשרה.

במה בעצם מאמינים מי שקוראים בקלפים

קל לצייר את מי שקוראים בטארוט כאנשים שחושבים שהקלפים קסומים. אצל רובם התמונה מורכבת יותר. באופן כללי, יש שלוש גישות נפוצות, ורבים מחזיקים ביותר מאחת.

גם רבים מבעלי הגישה הראשונה מתארים מגמות וכיוונים שעשויים להתממש אם דבר לא ישתנה, ומשאירים מקום לבחירה. לכן פריסות רבות, ובהן פריסת עבר, הווה, עתיד, מתארות את הקלף האחרון ככיוון אפשרי, ולא כגורל.

אנחנו מכבדים אמונות רוחניות הקשורות לטארוט, ולא רואים בזה תפקידנו לשכנע מישהו לוותר עליהן. מה שאפשר לומר הוא שלמיטב ידיעתנו, שום מחקר עם בקרה קפדנית לא הראה שטארוט חוזה אירועים עתידיים טוב יותר מהאקראיות. האמונה ביכולת הזאת נשענת על אמונה אישית, ואין לה מעמד של עובדה מבוססת.

למה קריאות יכולות להרגיש מדויקות כל כך

אם טארוט לא רואה את העתיד, למה קריאות נראות לעיתים קרובות אישיות עד להפתיע? לפסיכולוגיה יש כמה תשובות מתועדות היטב, וכולן יכולות לפעול גם כשכל המעורבים כנים לחלוטין.

אפקט פורר. במאמר שפורסם בשנת 1949 תיאר הפסיכולוג ברטרם פורר כיצד נתן לסטודנטים שלו תיאור אישיות שהציג כאישי ומותאם לכל אחד. בפועל, כולם קיבלו אותו טקסט, שהורכב בעיקר מספר אסטרולוגיה שנמכר בדוכן עיתונים. כשהתבקשו לדרג עד כמה הוא מתאר אותם בסולם מאפס עד חמש, הממוצע בכיתה היה 4.26. אמירות כמו ״יש בך יכולות רבות שעדיין לא באו לידי ביטוי״ נשמעות אישיות אף שהן מתאימות כמעט לכולם. משמעויות הקלפים מלאות באמירות כאלה. קלף של ״מעבר״, ״דאגות נסתרות״ או ״בחירה שצריך לעשות״ יתאים לרוב האנשים ברוב השבועות.

הטיית אישוש. אנחנו זוכרים את מה שהתאים ושוכחים את מה שהחטיא. אם מופיע קלף שעוסק בעימות, ושלושה ימים אחר כך פורץ ריב עם אחות, נדמה שהקריאה התאמתה. עשרות הקריאות שלא הובילו לשום דבר מתפוגגות מהזיכרון. (יומן טארוט הוא אחת הדרכים הטובות ביותר להבחין בזה, כי הוא שומר גם את ההחטאות.)

השלכה. הקלפים הם תמונות של אנשים במצבים שונים, שנועדו להיות פתוחות לפרשנות. כשמתבוננים בקלף הירח, עם השביל הלא ברור ובעלי החיים המייללים, הדאגות שכבר מעסיקות אותנו מעצבות את מה שנראה בו. חלק מכוחו של הקלף הוא באפשרות שהוא נותן לדאגות שלנו לעלות אל פני השטח.

כל זה לא הופך את החוויה למזויפת. התחושה שהקריאה מבינה אותנו אמיתית. המקור שלה פשוט נמצא בתוכנו, ולא בידיעה כלשהי של הקלפים.

מה טארוט באמת יכול לעשות

גם כשמניחים את הניבוי בצד, טארוט עדיין יכול לעזור בכמה דרכים.

הוא קוטע את דפוס החשיבה הרגיל. כשאנחנו תקועים, המחשבות נוטות לחזור לאותם מקומות. קלף שנשלף באקראי נותן נקודת מוצא חדשה שלא בחרנו, ויכול להוציא אותנו מהמעגל.

הוא נותן מילים. אנשים רבים מרגישים שמשהו לא בסדר, בלי יכולת להסביר מה. קלף כמו שמונה חרבות, שבו דמות קשורה ומכוסת עיניים מוקפת בחרבות שבעצם אינן חוסמות את דרכה, יכול לתת שם לתחושה שעוד לא היו לנו מילים בשבילה.

הוא מאט את הקצב. קריאה אורכת עשר דקות שקטות. אצל חלק מהאנשים, זה הזמן היחיד בשבוע שמוקדש למחשבה מכוונת על מצב מסוים.

הוא מגלה למה אנחנו מקווים. כדאי לשים לב לתגובה שלנו כשהקלף מופיע. הקלה או אכזבה נותנות מידע על מה שרצינו, לפעמים עוד לפני שהודינו בכך.

להשתמש בטארוט באחריות

כמה עקרונות עוזרים לשמור על שימוש מיטיב בטארוט, בכל גישה שמחזיקים בה.

לשמור את הבחירות בידינו. קלף יכול לתרום להחלטה, וההכרעה נשארת שלנו. אם שמים לב שקשה לפעול בלי קריאה, או שממשיכים לשלוף עד שמקבלים אישור, ייתכן שהגיע הזמן לקחת צעד אחורה.

לפנות לאנשי מקצוע כשצריך. תסמינים גופניים, בעיות משפטיות, החלטות כספיות ומשברים נפשיים ראויים לעזרה ממשית. בדף הבטיחות שלנו יש מקומות שאפשר להתחיל בהם.

להיזהר מהבטחות לוודאות. אם מי שקוראים בקלפים טוענים שהם רואים בדיוק מה יקרה, שיש עלינו קללה, או שאפשר להסיר בעיה תמורת תשלום, כדאי להתרחק. טענות כאלה חורגות משימוש בקלפים להתבוננות.

לכבד את עולמם הפנימי של אחרים. קריאות על מה שאדם אחר מרגיש או מתכוון לעשות מציגות ניחושים כתשובות. הן עלולות לפגוע ממש באופן שבו מתייחסים אליו.

להחזיק בזה בעדינות. טארוט במיטבו הוא חלק מהדרך שבה אנחנו חושבים, ולא תחליף לחשיבה.

אז האם זה אפשרי?

אין לטארוט יכולת מהימנה להראות מה יקרה. בעינינו, העתיד אינו כתוב בחפיסת קלפים, ויש לנו חלק פעיל בעיצובו. טארוט יכול לעזור לראות היכן אנחנו עומדים ולאן נראה שאנחנו הולכים, כדי שנוכל לבחור בעיניים פקוחות קצת יותר. זה פחות דרמטי מנבואה, וברוב החיים זה מועיל הרבה יותר.

כדי לנסות קריאה ברוח הזאת, הקריאה החינמית שולפת מתוך החפיסה המלאה בדפדפן. המדריך למתחילים מסביר איך לשאול שאלות שפותחות דרך להמשך.

מקורות

• Bertram R. Forer, ״The fallacy of personal validation: A classroom demonstration of gullibility״, Journal of Abnormal and Social Psychology 44, מס׳ 1 (1949), עמ׳ 118-123.
• Ronald Decker, Thierry Depaulis and Michael Dummett, A Wicked Pack of Cards: The Origins of the Occult Tarot (Duckworth, 1996), על קור דה ז׳בלן, אטייה וראשית הטארוט הניבויי.
• Michael Dummett, The Game of Tarot: From Ferrara to Salt Lake City (Duckworth, 1980), על טארוט כמשחק קלפים.