שישה גביעים ונוסטלגיה: לבקר בעבר בלי לגור בו

לפעמים זה מגיע דרך האף. נכנסים לחדר מדרגות ישן, פותחים מעיל שלא לבשנו מאז החורף שעבר, או עוברים ליד מאפייה בשעה מסוימת של הבוקר, ולרגע אנחנו לא איפה שאנחנו. אנחנו קטנים. התקרות גבוהות יותר. אחר הצהריים ארוך מאוד. ואז זה נעלם, ושוב עומדים על מדרכה רגילה, קצת המומים מכמה שזה היה קרוב.

רבים מאיתנו מכירים את התחושה הזאת. היא מתוקה וכואבת בבת אחת, וכמעט אף פעם לא מבקשת רשות. בטארוט יש לה תמונה, אחת העדינות ביותר בחפיסה.

חצר ישנה

בחפיסת ריידר-וייט-סמית׳ משנת 1909, בקלף שישה גביעים, עומדים שני ילדים בחצר ישנה. הגדול מביניהם, בברדס אדום, רוכן אל ילד קטן יותר ומושיט לו גביע מלא פרחים לבנים. גביעים נוספים עומדים בחזית, וכולם מלאים באותם פרחים חיוורים. סביבם קירות ישנים וגגות תלולים, ובצד אחד דמות עם רומח מתרחקת מהם, לכיוון הבניינים.

וייט תיאר את הסצנה בשורה אחת:

ילדים בגן ישן, וגביעיהם מלאים פרחים.

זה מתאים, כי זיכרון חם הוא הרבה פעמים בדיוק כזה. אין בו עלילה. מישהו היה שם, האור נפל באופן מסוים, ומשהו הונח בידינו.

כדאי להתבונן בתנועה. הילד הגדול רוכן מטה, ולא מושיט יד לרוחב. אין כאן החלפה, ואף אחד לא מבקש דבר בתמורה. במקומות אחרים בסדרה גביעים שופכים מים, או מתהפכים, או מרחפים בשמיים. כאן הם פשוט מלאים פרחים, ואת הפרחים אי אפשר לשתות או לשמור למחר. אפשר רק להביט בהם וליהנות מהם זמן מה, ואז הם קמלים.

להתגעגע למי שהיינו

נוסטלגיה מתוארת הרבה פעמים כגעגוע לזמן או למקום. אבל לעתים קרובות מאוד היא געגוע לאדם: למי שהיינו פעם. לגרסה שלנו שיכלה לבלות אחר צהריים שלם במשחק אחד. לזו שעוד לא ידעה דברים מסוימים על כסף, או על אובדן, או על כך שאנשים יכולים ללכת. כשמתגעגעים לרחוב של הילדות, חלק ממה שחסר לנו הוא העצמי שהלך בו.

המשמעות שווייט נתן לקלף כנה בעניין הזה. הוא כינה אותו קלף של מבט לאחור, של ״אושר, הנאה, אך כאלה שבאים דווקא מן העבר; דברים שנעלמו.״ הוא לא ריכך את החלק האחרון. דברים שנעלמו. הבתים שאנחנו זוכרים נמכרים או נהרסים. אנשים עוברים למקום אחר, או מתים. החצר בקלף ישנה לא במקרה, וחלק מהכאב הוא הידיעה שאין שער שמוביל חזרה אליה.

והדמות עם הרומח, שמתרחקת לכיוון הבניינים? קוראים וקוראות חלוקים בשאלה מי היא. יש שרואים בה שומר שמשגיח; אחרים רואים בה את עולם המבוגרים שממשיך בענייניו בזמן שהילדים נהנים מאחר הצהריים שלהם. כך או כך, זו דמות שלא נשארת.

כשהילדות לא הייתה גן

לא לכולם יש חצר כזאת לחזור אליה. אצל חלק מהאנשים הילדות הייתה מפחידה, בודדה או לא בטוחה, וקלף מלא פרחים וילדים טובי לב יכול לצרוב. הוא אפילו יכול לעורר סוג מוזר יותר של געגוע: געגוע לילדות שלא הייתה לנו. הגעגוע הזה אמיתי, ומגיע לו אותו רוך כמו לכל זיכרון שמח.

אם זה הסיפור שלנו, ייתכן שהמתנה של הקלף נמצאת בתנועה ולא בתפאורה. אולי היה אדם אחד, מורה, שכנה, בן דוד מבוגר יותר, שפעם הושיט לנו משהו טוב בלי לבקש דבר בתמורה. ואולי לא היה, והילד הגדול בתמונה הוא מישהו שאפשר להתחיל להיות בשביל עצמנו עכשיו: להציע לגרסה הצעירה שלנו אחר צהריים בלי חיפזון, ספר ממדף הילדים בספרייה, מאכל אהוב שכמעט אף פעם לא הרשו לנו.

אם זיכרונות ישנים מעלים יותר ממה שאפשר לשאת לבד, שיחה עם איש או אשת מקצוע בתחום הטיפול יכולה לעזור להחזיק אותם. ואם המצב עכשיו לא בטוח, הקווים החינמיים והחסויים בדף הבטיחות שלנו נמצאים שם בשבילנו. בישראל: ער״ן 1201, מד״א 101, משטרה 100.

לפני החצר ואחריה

ממש לפני הקלף הזה בא חמישה גביעים, שבו דמות בגלימה שחורה רוכנת מעל גביעים שנשפכו; המסה שלנו על חמישה גביעים וחרטה נשארת לצד הדמות הזאת. קלף אחד הלאה, ומצב הרוח מתרומם: אף אחד לא מתאבל, וכל הגביעים מלאים. שני הקלפים מביטים לאחור. האחד רואה את מה שאבד, והשני רואה את מה שניתן.

גם בקלף השמש יש ילד, שרוכב החוצה מעבר לחומת אבן אל אור פתוח. הילדים של שישה גביעים עדיין בתוך החומות הישנות. שישה גביעים הוא הילד שאנחנו זוכרים, וקלף השמש הוא הילד שעדיין בתוכנו, בחוץ, במזג האוויר של היום.

אפילו וייט ראה שקלף שישה גביעים יכול לפנות קדימה. הוא מזכיר קריאה אחרת, שבה פירוש הקלף הוא ״קשרים חדשים, ידע חדש, סביבה חדשה, ואז הילדים משתעשעים במתחם לא מוכר.״ אותם ילדים, אותם פרחים, במקום שבו עוד לא היו מעולם.

לבקר בלי לעבור לגור שם

לביקור בעבר יש דלת שחוזרים דרכה. שלוש דרכים קטנות לשמור שהדלת הזאת תמשיך לעבוד השבוע:

לתת לזיכרון להישאר, ואז לצאת. כשזיכרון צף, לא לנפנף אותו. לתת לו לשבת לידנו עד שכוס התה מתקררת. ואז לעשות דבר קטן אחד ששייך רק להיום: לפתוח חלון, לענות להודעה, להשקות עציץ. היינו שם, ועכשיו אנחנו כאן, ושני הדברים מותרים.

לשים לב למה שקיבלנו. הילדות משאירה בנו מתנות קטנות: דרך לשרוק, מילה שרק המשפחה שלנו השתמשה בה, איך קושרים קשר מסוים, ההרגל לומר לילה טוב לבית. לבחור אחת מהן ולהשתמש בה בכוונה השבוע, מתוך ידיעה דרך אילו ידיים היא עברה.

להעביר גביע הלאה. התנועה בקלף עוברת מהגדול אל הקטן. להעביר דבר קטן אחד למישהו צעיר או חדש יותר: להראות לילד או לילדה איך מקפיצים אבן על המים, לספר למי שרק הגיעו לעבודה איפה חדר המדרגות השקט, להשאיל לשכנים את המטרייה הטובה. פרחים, לא ירושה.

אם הגעגוע הוא בעצם לבית, עשרה גביעים ומה זה בעצם בית ממשיך את החוט הזה, והמשמעות המלאה של שישה גביעים מחכה כשרוצים בה.

לחזור הביתה

הילדים בחצר הישנה לא מנסים להישאר שם לנצח. הם פשוט באמצע אחר צהריים, ואחר הצהריים הזה מספיק.

אפשר לחזור ולעמוד ביניהם זמן מה. הפרחים עדיין יהיו לבנים. ואז אפשר לחזור הביתה אל הגיל שבו אנחנו עכשיו, ולהביא איתנו פרח אחד.